בן מרים ודויד, נולד ביום י"ח באדר תר"ץ (18.3.1930) בעיר יאסלו (מערב גליציה), פולין. בהיותו בן שלוש עלו הוריו לארץ-ישראל והתיישבו בתל-אביב. יעקב למד בבית-הספר הדתי "תחכמוני", והצטרף לאיגוד-הספורט הדתי "אליצור" וממנו נכנס ל"הגנה" והקדיש הרבה מזמנו לאימונים בכל סוגי הנשק, לתרגילים ולמסעות. אחרי סיום בית-הספר היסודי למד טכנאות רדיו, עבר להשתלם כסדר-דפוס במכונת-סידור, ולבסוף פנה ללמוד אלחוטאות, כדי שיוכל לפעול בה גם בשירות ה"הגנה". בינתיים למד בגימנסיון-ערב והגיע עד הכיתה השביעית. בקטעים מיומנו, מן התקופה ז' בכסלו תש"ד ועד ו' בחשוון תש"ח, משתקפת התפתחותו הרוחנית של נער לוהט באהבת המולדת, מוכן למסור את נפשו למען שחרורה, מסור להוריו וגם מוכן לוותר למענם על נטיות ושאיפות אישיות-פרטיות, אך לא על חובותיו למולדת שנטל עליו. על השתתפותו במבצע העלייה לביריה בי"א באדר תש"ו הוא כותב בין השאר: "אותנו בני הדור הצעיר, שלא טעמנו טעם עבדות, אי-אפשר לכלוא בגיטו. מלחמתנו בכל השטחים תימשך עד כי נשיג את מבוקשנו". יעקב התקשה למצוא את מקומו בחברה, כי לא השלים עם אורח החיים של הנוער העירוני ובמקום זה בחר להשקיע את עודף המרץ באיסוף בולים. היה אדוק בדתו, אך הרגיש סלידה מהמפלגתיות הדתית, ומאידך גיסא התקשה למצוא את מקומו בנוער החלוצי הבלתי-דתי, מתוך זיקה חיובית שהיתה לו למסורת, אך קיווה לעתיד שיביא את הפתרון. העיקר שתהיה לנו מולדת חופשית, אף כי "בעד חופש משלמים בדם". ברשימותיו האחרונות שביומנו התמרמר על הסכמת ההנהגה הציונית לתוכנית החלוקה, המוציאה חלק גדול מן הארץ ואת ירושלים ממדינת ישראל, ובייחוד התאכזב מהתנועות הדתיות, שגם הן ויתרו על ירושלים, אך לא התייאש בהאמינו כי כל זה תלוי בנו וברצוננו, ו"אם אין אנו לנו - מי לנו?"

בראשית דצמבר 1947 התייצב מיד לשירות והשתתף בהגנת דרום תל-אביב, גבעת הרצל, אבו-כביר, שכונת התקווה וכו'. רק לעתים רחוקות הרשה לעצמו ללון בבית, אך פעמים אחדות בשבוע היה סר הביתה לביקורי-הרגעה קצרים. וכך המשיך עד שנפל בפשיטה על אבו-כביר ביום ג' באדר א' תש"ח (13.2.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.